מכל הדרשות ששמענו מצטיירת דמות שכאילו נולדה בשנת תשכ"ז. אני הכרתי אותה לפני כן. והדברים שנשאו פה הם אינם אלא המשכיות שאנחנו לא יודעים מה היא. המשכיות. בשנת תשט"ז אני התגייסתי לצבא, הייתי בנחל. שלוש שנים לפני כן התגייס משה. ואז פרצה מלחמת סיני, 1956 מבצע סיני. איך פרץ מבצע סיני? בגלל הפדאיון. פגשתי אותו במקרה, אני הייתי טירון, משה היה מילואים. הוא שאל- נו הפדאיון בא מירדן, למה כובשים את סיני? לכבוש את ירדן, לכבוש את העמק- את יהודה ושומרון, לא קראו לזה אז יהודה ושומרון- עד הירדן זה היה מובן ממילא. הציונות של משה התחילה מגיל 0 .יום אחד, אני כבר לא יודע אם מישהו זוכר, היה איזשהו סרט. לפני שהיו סרט היו יומנים. ואז הראו אדם עומד על גג, על יד הר ציון ובוכה. זה היה, אני משער, בין מלחמת סיני, למלחמת ששת הימים. אני הסתכלתי, ואני ראיתי, זה משה! משה- אהבה לארץ ישראל היתה כל כך טבועה בליבו, לפני שבכלל חלמנו על מלחמת ששת הימים. למה לא כובשים כבר עכשיו? אני זוכר, עוד לפני שהוא היה חייל, ועשיתי איתו טיול על אופניים, פתאום הוא יורד מהאופניים. שאלתי- מה קרה? "תסתכל, תראה את רגבי ארץ ישראל" נכנס לתוך השדה וראה. האהבה וההערצה שלי אל משה, לא התחילו במלחמת ששת הימים, לא התחילו במלחמת סיני. הם היו טבועים בי. אדם אשר לא חשב על שום דבר מלבד על טובת העם ועל טובת הארץ. נמצא פה יצחק הילדסהיימר ואני חושב שהוא זוכר, אני לא זוכר אם הוא זוכר, אני שמעתי את זה מגוף שלישי. כשהם גמרו את הטירונות, הזמינו את נציגי כל הגרעינים, לשאת ברכה לכל המפקדים שהצליחו לגמור איתנו את הטירונות. ואז ביקשו מנציגת עזרא לספר וקם משה ואמר- אתם רואים כמה טוב כמה יפה לצה"ל וכמה אנחנו אוהבים את צה"ל, מה המשפט שמלמדים את החייל? מלמדים את החייל תגנוב אבל לא תיתפס, זה מה שמלמדים את החייל, זה מה שצה"ל צריך לעשות? צריך ללמד ישרות כפיים צריך ללמד אהבת ארץ ישראל! והוא גמר את אותו הלילה בבית המעצר. ואני זוכר שכל הזמן התפעלתי מהדבר הזה שאנחנו לא חונכנו אליו. הורינו לא הגיעו לארץ ישראל בגלל אהבת ארץ ישראל הם הגיעו בגלל היותה ארץ מפלט. ואז היו, אני זוכר עד עכשיו, את היום שהוא עבר להיות הרב של לביא, הזמינו אותו העזרא בתור חבר ההנהלה הארצית שלהם, ובני עקיבא- בתור הרב של לביא- הזמינה אותו בתור חבר. אז כך שהוא היה-באותו הזמן, לא יאומן בכלל- חבר גם בהנהלה הארצית של עזרא, וגם בהנהלה הארצית של בני עקיבא. הוא רצה לאחד, והצליח, את הדתיות ואהבת ארץ ישראל, עם החרדיות של עזרא. שאלתי אותו- איך אתה יכול לעשות את זה בין שני דברים כאלה שונים חיצונית? בשניהם מחלקים תה עם לימון, וזאת ההזדמנות שלי לקבל אותו. הוא היה שיא הענווה, מעולם לא ביקש לעצמו את הכבוד ותמיד ברח מכל כבוד. אני יודע כשהקימו את חברון אני שאלתי אותו- אולי תהיה הרב של חברון? הרב משה לוינגר מחברון? הוא ענה: לא, יש גדול ממני. כשהקימו את הישיבה, אולי תהיה ראש הישיבה? לא, יש גדול ממני. הענווה שלו היתה דבר מופלא. אבל הוא לא הכיר בענווה שלו. ופעם הוא אמר לי )ביידיש(: 'האם לא שמעתם על הענווה שלי?' זה היה רבי משה.