״אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש״. השמיים גם צריכים מישהו שיתעקש שם על העקרונות. לקחו אותך ממנו סבא, עכשיו תוסיף אור במקום נוסף. ״משה שפיר קא עבדת״, כך כתב עליך ש״י עגנון, עשיית הטוב הייתה מרכז חייך, ולא משנה כמה משאבים היית צריך לצורך כך. כל השבוע אנחנו הנכדים שאבנו מתורתך, לשמוע עוד ועוד על סבא שלנו, אבל לא על סבא זר, אלא על סבא שכל כך אהבנו. סבא שידע לתת לכל נכד את המקום שלו, את לחיצת היד, את הנשיקה ואת הדברים שמתאימים לו. ולא אנו בלבד היינו ילדיך, אלא הרבה מאוד אנשים. התייחסת ברגישות לכל אדם, היית קשוב לדעת מה הוא צריך ומתי, אם זה מילה טובה, חיוך או תוכחה, בשבעה בכל סיפור שסיפרו, עולה דמות דיוקנך עם חיוך גדול מאוזן לאוזן. שומע הכיצד ראו אותך אחרים ומאשר לפני את הדברים כפי שהיית נוהג לעשות מתוך ענווה. ״אביעד הייתי בסדר?״ ״השיעור היה מובן?״, ״עקב ענווה יראת ה׳״. היית מלמדנו מה שעשית, חכמה לראשה עשתה, ענווה לעקבה. ידעת סבא את הסוד שבשעת פטירתו של האדם אין מלווים אותו לא כסף ולא זהב, כי אם תורה ומעשים טובים. כל חייך חיית את אשר אמרת באחריתך. ״לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה״. סבא אהבת את הבריות ולכן הם אהבו אותך. סבא רק הנוכחות שלך כבר מילאה אותנו הנכדים, אושר. אמרתי לאבא שבבית חולים רק לבוא ולקרוא איתך קריאת התורה ולשיר לך שירי שבת ושירי ארץ ישראל שכל כך אהבת. היית ממלא אותי אושר גם בלי שתגיב, רק להיות איתך שם. כך גם כשהיית עם הזקנים, היית מרים ידיך כמו מנצח וכולם היו עולים איתך לעולמות גבוהים. סבא, האהבה שהענקת לי, החכמה שנתת לי, להבין את העיקר ואת הטפל. הרוגע והטוב שהשרית עלינו כל כך חסרים לי, כבר שבוע אחרי אני משתוקק לדברים שאבדו ואינם. אך שפתותיו של אדם דובבות בקבר. וברוך ה' אני ממשיך לקבל ממך סבא. מהסיפורים, מדברים שעשית וגם מהזיכרונות הטובים שטבועים בי. סבא, אני מקווה שאמשיך בדרכך, תקווה משותפת לכל צאצאיך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.