מצוות יישוב ארץ ישראל

מאיר, מה נגיד למשיח אם הוא יבוא מחר?

ה' עשה לנו נס. תוך שישה ימים נגד כל הסיכויים עם ישראל הגדיל את שטח ארצו כמעט פי ארבע. מרחבי ארץ אבותינו שוחררו. תגיד לי מאיר מה נגיד למשיח אם הוא יבוא מחר וישאל מדוע אינכם מיישבים את מרחבי ארץ אבותיכם. איזה תירוץ נוכל לתת לו מאיר? כך סיפר הרב ישראל מאיר אחיו של הרב משה . 48 שנים אחרי מלחמת ששת הימים בזמן שהרב משה הובא למנוחות, בבית העלמין העתיק בחברון.

הטיולים עם אביו אליעזר בהר המרכזי, בארץ התנ"ך בתור ילד קטן, התבוסה לממלכת ירדן במלחמת העצמאות, הערכים שספג בעזרא, כפר הרא"ה, ישיבת הדרום, השרות בנח"ל, חפץ חיים, שעלבים, קיבוץ לביא ונחלים השרישו אצלו את החלום לחזור וליישב את מרחבי הארץ המובטחת. החזון של תלמידי הגר"א, כתביו של הרב קוק שאותם למד ולימד שנים ארוכות כעת יגיעו לידי מימוש . עם ישראל יחזור ליישב את ארץ ישראל.

כפר עציון

התחנה הראשונה הייתה משואות יצחק, שם גרו מגורשי כפר עציון. הרב משה קורא לבני כפר עציון לחזור חזרה הביתה . הוא שולח את בן ציון הנמן לגייס את חנן פורת תלמידו מכפר הרא"ה. חנן באותה תקופה לומד במרכז הרב ואף מעביר שם שיעורים, מוכן לקבל על עצמו את המשימה לסגור את הגמרות וליישב את הגבעות רק בתנאי שחברי משואות יצחק יצטרפו למהלך. הרב לוינגר נוסע לשבת למשואות יצחק ומתארח אצל קרוביו בני משפחת בן ישר. הוא מסביר להם שיש תקציב של אלפי לירות לטובת ההתיישבות המחודשת בכפר עציון והם בסופה של השבת משתכנעים. הרב צבי יהודה בצער רב משחרר את העילוי הצעיר חנן פורת שיוביל את הישיבה המחודשת בכפר עציון. חברי כפר עציון פונים אל רה"מ לוי אשכול ואחרי מאמצים גדולים וסייעתא דשמיא הם מקבלים אישור. פחות מחצי שנה לאחר סיום מלחמת ששת הימים קמה לה ההיאחזות הראשונה ביהודה ושומרון על אדמות כפר עציון.

חברון

מבוא- העיר חברון נמצאת בהרי יהודה, כ- 30 קילומטרים דרומית לירושלים, בגובה של 927 ונחשבת לעיר הגבוהה בארץ ישראל. חברון היא אחת הערים העתיקות במזרח התיכון ובעולם, וקדושה ליהודים ולמוסלמים. מערת המכפלה, הניצבת במזרח העיר, מהווה את המקום הקדוש ביותר בעיר עבור היהודים והמוסלמים משום ששם קבורים אבותיהם של שתי הדתות. היישוב היהודי, כמו המוסלמי, קיים בחברון מתקופות קדומות. בתקופת המקרא ועד חורבן בית שני היישוב היהודי בחברון שגשג, ואילו לאחר חורבן בית שני היה דליל. מאז ועד היום הקהילה היהודית בעיר הייתה מיעוט בתוך רוב ערבי. במאה ה-19 הקהילה היהודית שהתגוררה בחברון התבססה שוב עד לטבח בשנת תרפ"ט אז נאלצה לעזוב את העיר בעקבות המאורעות בהם נטבחו באכזריות 67 יהודים.

מערת המכפלה היא אחת משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל, לומר 'גזולים הם בידכם".

מערת המכפלה היא המקום השני בחשיבותו ליהדות לאחר הר הבית. שם, על פי המסורת, קבורים ארבעה זוגות חשובים: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ורחל. על  פי האמונה היהודית, מקום זה הוא שער הכניסה לגן עדן.

עיר חברון יש חשיבות היסטורית גדולה ליהדות, שם החלו שורשיה של העם היהודי, שם חיו האבות והאמהות וקרו אירועים חשובים, דוגמת משיחת דוד למלך. בנוסף, בחברון ישנם אתרים בעלי ערך כמו קבר רות וישי. 

ישנם מקורות רבים על מנהיגים יהודים שהגיעו להתפלל במערה. מהכיבוש הממלוכי, במאה ה-13 ,הפך המקום למסגד מוסלמי. יהודים לא הורשו להיכנס לתוך המערה. הותר להם להגיע רק עד המדרגה השביעית בגרם המדרגות שעולות למבנה.

רק בשנת 1967 ,לאחר מלחמת ששת הימים הורשו יהודים להיכנס למקום, אך בתנאים מגבילים ביותר, שהותאמו לשעות התפילה המוסלמיות במקום. מסגרת שעות הביקור הייתה מצומצמת, נאסר עליהם להכניס כסאות או ספסלים לישיבה. במועדים מיוחדים, בהם שעות התפילה שונות מימים רגילים, היו צריכים לבקש אישור מיוחד. האישור לא תמיד ניתן, לרוב מפאת הצרכים המוסלמיים. בנוסף הכניסה הייתה אסורה בימי שישי, היום הקדוש למוסלמים.

נאסרו על היהודים הדברים הבאים: להיכנס לאזורי התפילה של המוסלמים, להיכנס בגילוי ראש או בתלבושת לא צנועה, להדליק נרות, להכניס דברי מאכל, לצלם ולשאת נשק.

כמו כן, נאסר עליהם לקיים טקסים כולל ברית מילה, על החיילים נאסר להיכנס עם כלי נשק גלויים, אלא רק עם אקדחים מוסתרים,. על מנת לא לפגוע ברגשות המוסלמים .

בנוסף נאסרה הנפת דגל ישראל במערה. כאשר חברון נכבשה על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, תלה הרב גורן דגל גדול על מבנה המערה. לאחר זמן מה, הורה שר הביטחון, דיין, להוריד את הדגל. גם ניהול המערה לא נשאר בידיים יהודיות. דיין החזיר את השליטה על המערה לידי הקאדי של הוואקף. כבימים ימימה, המוסלמים הורשו להיכנס בצורה חופשית בכל שעות היממה, להימצא בכל שטחה של המערה, להכניס רהיטים ככל העולה על רוחם וכן לערוך הלוויות וטקסים ללא הגבלה.

כמה חודשים לאחר המלחמה התארגנו מספר קבוצות ששמו להם מטרה להתיישב בחברון. בהתיישבותם קיוו לסייע לממשלה להחליט להישאר במקומות הללו. הבחירה בעיר זו דווקא, הייתה משתי סיבות עיקריות: א. היותה עיר קודש באמונה היהודית שבליבה נמצאת 'מערת המכפלה', מקום בו על פי המסורת היהודית מצויים קברות אבות האומה, והסיבה השנייה היא זיכרון היישוב היהודי ששכן בה במשך מאות שנים ונגדע באכזריות 39 שנים קודם לכן, בשנת תרפ"ט, 1929 ,לאחר טבח שערכו ערביי חברון ביהודים תושבי המקום.

הקבוצות הללו התאחדו לקבוצה אחת בראשות הרב משה לוינגר, ושכרו בית מלון בחברון, במטרה לחוג בו את חג הפסח של שנת 1968. בחוזה עם בעל המלון נכתב כי יוכלו להישאר ככל שירצו. למחרת החג הראשון הכריזו אנשי הקבוצה כי הגיעו לחברון על מנת להישאר. לאחר מכן יעברו חברי הקבוצה לממשל הצבאי ובזכות התעקשותם של הקבוצה ובראשם הרב לוינגר לחזור וליישב את חברון בכל מחיר הממשלה החליטה להקים שכונה יהודית בגבעה סמוכה לממשל. מתנחלי חברון החלו בפעילות ציבורית במטרה שבנייה זו אכן תמומש. הם קראו לממשלה לבנות את 'חברון עילית', כפי שכינו את השכונה העתידית, ואף הכינו תוכנית מפורטת לשכונה יהודית שתכלול 250 יחידות דיור, וכן תוכנית אב לקריה בשטח שלושת אלפים דונם, אותה שלחו לראש הממשלה ולשרים. במקביל לכך ניהלו את חייהם בבניין הממשל בתנאים קשים, בצפיפות גדולה, מטבח ציבורי, תנאי היגיינה ובטיחות קשים, היעדר מרחב פעילות לילדים, והגבלה תעסוקתית בשל הגדרת המקום כישיבה בלבד.

למרות התנאים הקשים וההגבלה במתן היתרי שהיה, הצטרפו משפחות חדשות וההתנחלות גדלה. תפיסת ההתנחלות כמצווה וכהמשך המפעל הציוני הייתה המניע העיקרי לנחישותם והתמדתם של הגברים והנשים בהתנחלות.

כחלק ממטרתם להיאחז בחברון ביקשו המתנחלים לפתוח חנויות ליד מערת המכפלה. לאחר פעילות ציבורית מאומצת, אישרה הממשלה פתיחת חנויות אלה. בנוסף לכך המתנחלים ביקשו להרחיב את השעות המותרות לתפילה ליהודים במערת המכפלה, ואת זכויות היהודים במקום בכלל.

בחודש פברואר 1970 קיבלה ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, ברוב של 12 תומכים מול שני מתנגדים, את ההחלטה לבנות את 'חברון עילית', מצפון מזרח לעיר חברון. בשלב ראשון, כך הוחלט, יוקמו במקום 250 יחידות דיור, וכצעד ראשון הצבא יתפוס באזור המיועד שטח של שלושת אלפים דונם. פרטי ההחלטה תאמו את בקשות המתנחלים והעידו כי היעד אותו הציבו, ואותו הזכירו שוב ושוב, חלחל אל מקבלי ההחלטות.

המתנחלים ואישים נוספים שתמכו בהתנחלות, פעלו לזירוז ביצוע ההחלטה, וכן החלו לגייס משפחות להצטרפות לשכונה העתידית. בנוסף לכך פעלו להקמת אזור תעשייה במקום וכן לכך שהתכנון יכלול עוד מאות או אלפי דירות נוספות.

בחודש אוקטובר 1971 עזבו המשפחות את בניין הממשל הצבאי ועברו להתגורר ב'חברון עילית', שבינתיים הוסב שמה לקריית ארבע, אליהן הצטרפו עשרות משפחות מכל רחבי הארץ.

פועלו של הרב לוינגר למען מערת המכפלה:

הרב לוינגר, תבע שיהיה חלק אחד של המערה פתוח כל שעות היום והלילה ליהודים, וחלק שני ייועד למוסלמים. כמו כן דרש להתיר את הנפת דגל ישראל על המערה, ואכן לאחר מאמצים הוסכם על הדברים הבאים: היהודים רשאים להכניס ספסלים נוספים ותשמישי קדושה. הם יוכלו להתפלל באולמות אברהם ושרה, יעקב ולאה ובחצר המרפסת המחברת בין אולמות אלו. המוסלמים יתפללו באולם יצחק ורבקה ובאולם יוסף ובג'אוליה. המתפללים היהודים ייכנסו למערה בכניסות המערביות. המתפללים המוסלמים בכניסה הדרומית. בשעות התפילה של היהודים תשמור הרבנות הצבאית ובשעות התפילה של המוסלמים ישמרו פקידי הוואקף. בשעות שאינן שעות תפילה המערה תהיה פתוחה למבקרים ולאורחים.

בכדי לבסס את האחיזה במערה הרב לוינגר פעל רבות על מנת לפתוח חנויות ומפעלים על יד מערת המכפלה. לאחר מאבק עיקש הממשלה נתנה אישור לפתיחת בתי עסק בסמיכות למערת המכפלה. דובר על שלוש חנויות: מסעדה, חנות לתשמישי קדושה ומזכרות וגלריה.

כיום אולי בזכות עקשנותו של הרב ומסירות נפשו זוכים מידי שנה קרוב למיליון יהודים לפקוד את קברי אבותיהם ואימותיהם כיהודים גאים ולא כיהודים מושפלים כפי שהיה נהוג במשך מאות שנים.

פועלו של הרב לוינגר למען חידוש היישוב היהודי בחברון העתיקה:

במשך למעלה מעשור הרב לוינגר פעל לחדש את היישוב היהודי בתוך חברון העתיקה. באוגוסט 1976 נפגש לוינגר עם מספר חברי כנסת התומכים בהתנחלות יהודית בחברון. בפגישה הסביר להם כי קבוצה של תושבים מקרית-ארבע רוצה ליישב שלושה בניינים בתוך העיר חברון: 1 .בית ריק ליד חורבת בית כנסת אברהם אבינו, אשר שימש עד למאורעות תרפ"ט כתלמוד תורה. בית זה נמצא ליד השוק במרכז העיר. 2 .אולם ישיבת חברון. באולם זה נהרגו בני ישיבה רבים במאורעות תרפ"ט. 3 .בית חסד לאברהם שנקרא גם "בית הדסה".

בית-הדסה נמצא בבעלותו של עורך דין יהודי בשם אברהם פרנקו, ניצול מאורעות תרפ"ט, אשר בידו נמצא קושאן טורקי המעיד על כך שהמקום נמצא בבעלותו. לאחר מלחמת ששת הימים נשאר בית הדסה סגור. ממשלת ישראל סירבה לאפשר ליהודים לאכלס את המקום והציבה סביבו שמירה הדוקה על מנת שמתנחלים לא יפלשו אליו. פרנקו ייפה את כוחם של ועד קריית- ארבע ומטעם זה פעלו המתנחלים למען התיישבות בבניין.

במשך השנים נעשו מספר ניסיונות על ידי מתנחלי קריית- ארבע להיכנס לבית הדסה

בערב יום ראשון אור לכ"ו ניסן תשל"ט (אפריל 1979 ) כינסו הרב והרבנית לוינגר מפגש תושבים שבו דיווחו על החלטת הממשלה להקפיא את פיתוח קריית- ארבע. התפתח דיון קשה בעניין דרכי הפעולה. בסופו קמה הרבנית מרים והכריזה שצריך לפלוש לבניין בית-הדסה בחברון והפעם הפעילים יהיו רק נשים וילדים. הנוכחים סרבו לאפשר לנשים וילדים לרדת לחברון והאספה התפזרה ללא החלטה. למחרת אסיפת התושבים כינסה הרבנית את "ועד הנשים למען חברון", שם נפלה ההחלטה שהנשים והילדים ירדו לחברון. המבצע תוכנן בקפידה. שעות אחדות טרם הכניסה לבניין היא ביקשה ממשה זר, שכנם לשעבר ממושב נחלים, שידאג לחיבור חשמל בבית הדסה ולקניית מוצרים בסיסיים שיאפשרו שהייה ארוכה במקום. בליל כ"ט ניסן תשל"ט נכנסה בחשאי קבוצה בת כחמש עשרה נשים וכארבעים וחמישה ילדים ל"בית הדסה" בחברון.

מנחם בגין, ראש הממשלה, התנגד לאפשר להם להישאר במקום. עם זאת ציווה לא לפנותם באלימות והורה להכניס קצין שידבר עם הנשים וישכנע אותן לעזוב את המקום. החיילים כיתרו את בית הדסה וצרו עליו. הכניסה נאסרה הן לאנשים והן לאוכל ושתייה כמו כן גם החשמל נותק. את בעיית המחסור במזון ומים פתרו הנשים ע"י חבל שהורד מחלון. פעם ביום מסרו הנשים פתק בו רשומים הדברים דברים הדרושים להם והספק התורן היה דואג להם לאספקה היומית ומעביר להם באמצעות החבל.

הרב לוינגר, שאשתו מרים וחלק מילדיו היו עם השוהים בבית הדסה, נפגש עם בגין ואמר לו את הדברים הבאים: "כאשר כיתר צה"ל את הארמיה המצרית השלישית במלחמת יום הכיפורים נתנו לחיילי האויב מזון, מים וציוד רפואי. אם סיפקנו דברים אלה לחיילים המצרים אשר התקיפו את חיילינו והרגו בהם, יש לתת לנשים ולילדים בחברון את אותם הדברים לכל הפחות". לבגין לא נותרה ברירה אלא להסכים. הנשים והילדים חיו כך, תחת מצור, במשך חודשים. איש לא הורשה להיכנס ומי שיצא לא הורשה לשוב. לאחר יותר מחודשיים לקראת סוף חודש סיוון, הורשו לראשונה, הגברים להיכנס אך ורק בשביל הקידוש בערב שבת. החיים ב"בית הדסה" נמשכו בצורה כזו כשנה.

ב-31 בינואר 1980 ,נורה למוות יהושע סלומה, חייל מישיבת ההסדר ניר, הממוקמת בקריית ארבע על ידי מחמד אברהים מחמוד אבו עלי בשוק הקטן של חברון. לאחר הרצח קרא הרב לוינגר לממשלה לאשר ל- 26 משפחות להתיישב בחברון כתגובה לרצח. בעקבות הרצח התקבלה החלטת ממשלה לחדש את היישוב היהודי בחברון.

בתאריך 19 בדצמבר 1985 ,התקיימה ישיבה במשרדו של סגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון, דוד לוי, על נושא הבנייה בחברון. בהתבסס על החלטת הממשלה מתאריך 80.3.23 ובהתאם להנחיות השר סוכמו מספר החלטות: 1 .יושלם פיתוח החצר בבית הדסה ברמה שתענה על הדרישות החיוניות והכרחיות. מנהל המחוז דיווח כי המשרד השלים בניית 11 דירות ומשלים בימים אלה שיפוץ קומת קרקע. 2 .בית שניאורסון – במסגרת הזמנת התכנון הקיימת ניתן לתכנן לשיפוצים רק עבור הקומות הקיימות. 3 .כל בנייה נוספת בחברון שתמומן מתקציב המשרד תתרכז מעתה רק בחצר היהודים לא תהיה בניה מתוקצבת בבית חסון. 4 .משרד הבינוי והשיכון יקדם באופן מיידי תוכניות בניית 'חצר יהודים' ברובע אברהם אבינו. 5.תכנון הבנייה יושלם תוך כחצי שנה.

הרב לוינגר שעמד מאחורי תנועת נחלה ותנועת הרחיבי מקום אהלך המשיך לקדם פרויקטים של רכישת בתים וגאולת קרקעות ביו"ש ככלל ובחברון בפרט עד ליום פטירתו 

ב"ה לאחר מאמצים גדולים הצליחו בשנים האחרונות הצליחו לרכוש את בית השלום, בית המכפלה ובית רחל ולאה ולחזק ולבסס את האחיזה היהודית בעיר חברון . 

https://beithashalom.com/ (קישור לאתר בית השלום)

פעילותו של הרב לוינגר בתוך "גוש-אמונים":

הרב לוינגר פעל בתנועת "גוש-אמונים" במספר מישורים. הוא התעסק הן בפן הרוחני והן בפן המעשי.

הוא עודד הקמת יישובים חדשים והשתתף בניסיונות העלייה וההקמה של התיישבות בשטחי יהודה ושומרון. הוא הוביל מאבקים, הפגנות ועצרות מחאה.

אלון מורה

בשנת 1973 התגבשה קבוצה שמטרתה הייתה הקמת יישוב ליד העיר שכם. האזור בו רצו להתיישב נכלל בשטחים שנכבשו מירדן במלחמת ששת הימים כשש שנים קודם לכן. חברי הקבוצה סימנו להם את העיר שכם בתור יעד מועדף, בשל חשיבתה של העיר בהיסטוריה היהודית ובתכלית אמונתם. שם האמינו חנה אברהם אבינו לראשונה במסעו לארץ ישראל, המשך ביעקב נכדו שקנה שם חלקת אדמה ויוסף שנקבר שם, וכלה במעמד הברית בין ישראל לה' שנערך במקום על פי אמונתם. פעילותם למען הקמת היישוב קבוצה זו נקראה גרעין אלון מורה.

עליה ראשונה – מחנה חורון

כאשר עלה עניין הקמת יישוב ליד שכם, הרב לוינגר וחנן פורת חששו כי פעולה זו תביא לעימות עם צה"ל וסברו שיש למצות את כל האפשרויות לעלייה לקרקע בהסכמה. הם שאלו את הרצי"ה מה עליהם לעשות. הוא התייעץ עם מנחם בגין והרב גורן והחליט לא להביע את הסכמתו לעלייה ללא אישור. הקבוצה החליטה שאין מנוס מעלייה ללא אישור ממשלתי, והחליטה לעלות בכל זאת. מנהיגי הקבוצה הלכו לרב וביקשו ממנו ברכה, הוא ברך אותם להצלחה. מעודדים מברכתו יצאו לקדם את מטרתם.

בי"ג סיון תשל"ד, 1974.6.3 ,התאסף הגרעין במושב מחולה, ראשון הישובים היהודיים בבקעת הירדן.

בעודם ממתינים בנקודת היציאה הגיעה הודעה מחנן פורת כי הרצי"ה מבקש לא לעלות. הרב סבר כי כדאי לדבר קודם עם שר הביטחון המיועד שמעון פרס, על מנת שיעזור להם לקבל אישור רשמי. פרס אהד את אנשי הגרעין ואף הבטיח לפעול למענם. באותו יום הושבעה ממשלת רבין ועל כן פרס לא יכול היה להתפנות לפגישה ואמר שיגיע אל הרב למחרת. עד אז ביקש הרצי"ה מחברי הגרעין להמתין. לאחר דיונים הסכימו רוב החברים לבקשת הרצי"ה והמתינו עד לאחר הפגישה. במהלכה אמר פרס כי הוא תומך במהלך, אך אינו רשאי להחליט על דעת עצמו. הרצי"ה הגיב על הדברים בצורה נחרצת: "אם אתה לא מתיר זאת עכשיו – נעלה לשטח בכל מקרה ואני אהיה איתם בשטח".

למחרת הפגישה עזבה הקבוצה את מחולה ועשתה את דרכה לעבר מחנה חורון, דרומית לשכם. בהגיעם למקום החלו בהכנות לשהייה ארוכה. תוך זמן קצר הגיעו כוחות צבא והחל משא ומתן עם הממשלה.

עליה שנייה – תחנת הרכבת סבסטיה

היעד הנבחר בעלייה השנייה הייתה תחנת הרכבת הישנה בסבסטיה. הייתה זו תחנת רכבת מימי הטורקים הנמצאת כ-12 קילומטר צפונית-מערבית לשכם.

ביום חמישי, 25 ביולי 1974 ,יומיים לפני תשעה באב, הפתיעו חברי הגרעין את כוחות צה"ל. שתי שיירות יצאו לדרך משני מקומות שונים. שיירה אחת עשתה פעולות הסחה בזמן שהשיירה האחרת עשתה את דרכה אל עבר תחנת הרכבת בסבסטיה. הם הגיעו לפנות ערב והחלו בהכנות. ניקו את המקום וארגנו בית כנסת וגן ילדים. אט אט הגיעו קבוצות נוספות והמונים החלו לפקוד את המקום. ארבעה ימים הצליחו המתנחלים להחזיק במקום, עד אשר פונו. גם ניסיון זה לא על אף כישלון העלייה הזו, היא מהווה נקודת מפנה בתולדות "גוש-אמונים". לפני העלייה הראשונה לסבסטיה היה הגוש חוג מפלגתי קטן ולא מוכר. לאחריה הפכה לתנועה משמעותית יותר בדעת הקהל.

עלייה שמינית – סבסטיה

לפני עלייה זו פרסם "גוש-אמונים" מודעה הקוראת לעם ישראל לעזוב את עיסוקיו ולחבור אל פעיליו.

הייתה זו הפעם הראשונה בה פרסמו בגלוי את תוכנתם. מטרתם הייתה לבצע עלייה המונית וגדולה ללא תחכומים מבצעיים.

בבוקר יום ראשון, כ"ו כסלו, 1975.11.30 ,נר שני של חנוכה, חזרו אנשי "גוש-אמונים", יחד עם גרעין אלון מורה, על ניסיונם להקים התנחלות בתחנת הרכבת הנטושה של סבסטיה. התאריך נבחר בקפידה. תלמידי בית הספר היו בחופשת חנוכה ועל כן יכלו להשתתף בצעדה ולהגדיל את מספר התומכים. בנוסף, רבין, ראש הממשלה, היה עסוק בוועידה עולמית של מנהיגות יהודית. השיירות החלו לנוע לפנות בוקר מנקודות מוצא שונות. במטרה להתחמק מהמחסומים החלו השיירות לצעוד רגלית אל היעד. אלה שהגיעו עם רכב נטשו אותו ליד המחסום הראשון והמשיכו את דרכם בהליכה. אל אף המחסומים הרבים הצליחו להגיע על היעד כאלפיים איש. הדרך הייתה רצופה מכשולים. מלבד הצורך להתחמק ממחסומי הצבא, גשם כבד ניתך ארצה על ראשי הצועדים. ההליכה הייתה קשה והמקום לא היה מוכר לרבים מהם. חלקם נתקעו ללא מים, מזון וציוד הכרחי והממשלה סירבה להעביר להם את כל אלו. רק לאחר לחצים התירה הממשלה להעביר לצועדים מים. את שאר הציוד העבירו בדרכי עורמה .הידיעה על הנהירה הגדולה הגיעה לפתח הממשלה בעת ישיבתה השבועית. רבין, ששימש כראש הממשלה, פתח בהתייעצות יחד עם היועץ המשפטי לממשלה, שר המשפטים, ושר המשטרה, על הצורך למנוע מן המתנחלים לבנות מבנה עם גג. על פי החוק העותומאני, אשר עדיין חל בשטחים שנכבשו, אסור להרוס מבנים עם גגות רבים מאנשי "גוש- אמונים" הצליחו להסתנן לסבסטיה.

הצועדים הראשונים שהצליחו להגיע לסבסטיה הופתעו למראה פלוגת חיילים שהקימה שם מחנה אוהלים וחסמה את הכניסה לשטח התחנה. כשהגיע הערב הדליקו הצועדים, כל אחד ממקומו, נרות חנוכה. מאות נרות זהרו מכל עבר. למעלה מאלף אוהדים עשו את הלילה תחת כיפת השמים.

במשך כל היום שלמחרת והימים שבאו לאחריו החלו להגיע קבוצות של תומכים. שמונה ימים התקיים מחנה של אלפי אנשים בתחנת הרכבת. אנשים הוסיפו לנהור למקום ללא הפסקה. בשטח הוקמה עיר אהלים הכוללת גן, בית ספר, מרפאה ומטבח ציבורי. בדרך כלשהי הצליחו המתנחלים להביא מבנים טרומיים שיועדו למגורי הנשים, לישיבה ובית כנסת. ביום החמישי לשהותם, יום חמישי, ל' כסלו, 4 בדצמבר, הגיע פרס לסבסטיה לבדוק מקרוב את העניינים לקראת ישיבת הממשלה, שאמורה הייתה לדון בהתנחלות. המתנחלים קיבלו אותו בשירה וריקודים וציפו לשמוע ממנו כי יש אישור להתיישב במקום. הוא הודיע להם כי עליהם לפנות מיידית את השטח. הרב לוינגר השיב לו שאם כך פני הדברים אין להם על מה לדבר.

הרב לוינגר יצא מהישיבה ופנה אל ההמון בחוץ וזעק: "השר פרס אמר לנו להתפנות מרצוננו. גירוש של יהודים. זהו חורבן. עלינו לקרוע את הבגדים". הוא קרע את חולצתו ורבים עשו כמוהו.

המשורר חיים גורי, ששהה במקום מטעם העיתון "דבר", הציע פשרה – העברת קבוצה קטנה מחברי הגרעין למחנה צבאי בשומרון עד לדיון המובטח ולהחלטה על גורלם. בלילה התכנסו שוב ראשי "גוש-אמונים" וגרעין אלון מורה על מנת לדון בהצעה של גורי.

הרב לוינגר טען כי אין להסתפק בפחות מאשר הכרזה ממשלתית המתירה ליהודים להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. 

חנן פורת השיב כי הצעת הפשרה אף היא הישג גדול. הוא היה משוכנע כי אם לא יקבלו את הפשרה ידה של הממשלה תהיה על העליונה ובכך יפסידו גם את המהלך הזה. הרב לוינגר סבר שזוהי חולשה ושאמנם מרוויחים צעד קטן, אך מפסידים את כל היתר.

בהצבעה הוכרעה הכף לטובת חנן. כשראה הרב לוינגר את תוצאות ההצבעה, קיבל את דעת הרוב ואמר: "אחרי רבים להטות" ומאותו הרגע תמך בפשרה. בבוקר התקשר אליו הרב לוינגר ואמר לו כי הם החליטו לקבל את הפשרה.

לפגישה שנערכה עם פרס יום למחרת הגיעו ראשי המתנחלים, בניהם לוינגר, פורת, קצובר, פליקס ועוד. לאחר שסיכמו בניהם על הפשרה יצאו חזרה לסבסטיה בהתרגשות גדולה כשהם רואים בה ניצחון גדול לנוכח מסירותם ועקשנותם.

הרב לוינגר הכריז: "היום אישרה הממשלה את הקמתה של אלון מורה, יש שכר למתעקשים". כאשר בישרו לחבריהם, הממתינים להם בסבסטיה, על ההסכם פרצו כולם בשירה וריקודים. הרב לוינגר, פורת, קצובר ופליקס נישאו על הכתפיים והשמחה הייתה רבה. הרב לוינגר לקח את המגפון והחל לנאום: "בחסדי ה' אנו באים לבשר לכם שממשלת-ישראל החליטה להקים ישוב באלון מורה, אתמול נאלצנו לשבת על הארץ ולקונן 'על נהרות בבל', כי שמענו מפי מי שאמר בשם הממשלה, שעלינו לפנות את המקום אבל תשועת ה' כהרף עין, והמצב השתנה לטובה עלינו לשמים מצד אחד על שבזכות מסירות-הנפש הודלק האור, אך הוא עדיין קטן. מצד שני, עלינו להמשיך וללוות את הגרעינים, עד אשר תקום ממשלה שלא תעלה על פיה ועל מחשבותיה דברים שטחיים. כלומר, לקרוא לאדמות- קודש בשם 'שטחים' עוד דרך גדולה לפנינו, ואם הממשלה לא תשנה את דרכה בדבר התנחלויות ביהודה ושומרון, נצטרך שוב לקרוא לציבור הזה, ולעוד עשרת-מונים , כדי לגלות שעם-ישראל חי שעוד אבינו חי".

גרעין יריחו

הפעילות למען הקמת התיישבות יהודית באזור יריחו החלה ביוני 1974 קבוצת חברים התארגנה להתיישב ביריחו ולהקים בה ישיבה שתקרא "אדרת אליהו". באותה תקופה פורסמה בעיתונים מודעה של "גוש- אמונים" ובה הודעה על הקמת גרעין יריחו ורבים הצטרפו אליהם. במבצע הקפות, עלו יחד עם הגרעין רבים מאוהדי "גוש- אמונים" הרב לוינגר לקח חלק נכבד בפעולה זו. ועל אף כל המאמצים היא נחלה כישלון.

באפריל 1976 ארגן "גוש-אמונים" צעדה באזור יריחו שמטרתה היאחזות במקום. אלפים צעדו במשך יומיים למען מטרה זו. הרב לוינגר הלך בין הצועדים ונראה מרוצה. בסופה של הצעדה הכריז: על הקמתה של ההתיישבות.

גרעין יריחו היה מראשוני הגרעינים של "גוש-אמונים". רוב חבריו הם תושבי ירושלים ובניהם 30 משפחות. שאיפתם של חבריו הייתה להקים יישוב שיהווה חוליה בשרשרת היישובים לאורך בקעת הירדן על אף הכישלונות החוזרים ונשנים הם ניסו מספר פעמים לעלות לקרקע אך ללא הצלחה. חברי הקבוצה לא אמרו נואש. לא זו בלבד שהקבוצה לא הצטמצמה אלא הלכה וגדלה.

במכתב ששלחו הרב לוינגר וחנן פורת לגרעין הם עודדו אותם להמשיך. "עדים אנו מזה שנתיים למאבקכם למען התנחלות יהודית ביריחו, ושותפים עמכם במאמציכם הבלתי נלאים למצוא דרך לישוב המקום [...] ראוי לציין לשבחו של הגרעין שעל אף כל העיכובים והדחיות לא נפלה רוחו [...] אנו מאמינים כי שום מכשול ועיכוב לא יוכלו לעמוד כנגד האמת של ארץ ישראל וכנגד מסירות הנפש למען ארץ ישראל [...] סמוך ליבנו ובטוח כי לא ירחק היום וחבריו יוכלו להגשים את ייעודם ולהתיישב במקום".

בהמשך מכתבם פרטו את המשך תכנון הפעילות למען הצלחת הגרעין.

שילה

בבוקר יום שני, 15 באוקטובר 1974 ,ניסתה קבוצת מתנחלים, בראשות הרב לוינגר וחנן פורת, להקים היאחזות בשילה העתיקה. הם הגיעו השכם בבוקר ובטרם התגלו על ידי כוח הביטחון כבלו עצמם בשרשראות עם מנעולים. סמוך לשעה תשע בבוקר גילו אותם החיילים. הם ניתקו את שרשראות הברזל על ידי כלים מתאימים ופינו את המתנחלים לתחנת המשטרה. תוך זמן קצר שוחררו כולם פרט לרב לוינגר ולחנן פורת.

במגרש הרוסים תבעו כמאתיים איש את שחרורם של השניים.

ראש הממשלה, יצחק רבין הורה לשר המשטרה לפעול נגדם בתקיפות. בשלב ראשון החליטו לא להעניש קולקטיבית את כל המשתתפים בניסיון ההיאחזות אלא דנו בניהם על העמדת הרב לוינגר וחנן פורת לדין.

אישי ציבור רבים ערכו ביקור אצל העצורים: חברי הכנסת מנחם בגין, יגאל הורביץ, זבולון המר וזרח ורהפטיג, הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, וכן רחל ינאית בן-צבי ועוד.

הרצי"ה כתב להם: "אשריכם שנתפשתם על דבר מצווה ותורה".

"גוש- אמונים" פעל רבות על מנת לקדם את רעיון ההתיישבות בזה אחר זה קמו גרעינים נוספים במטרה ליישב את יהודה ושומרון ביהודים: בית אל, מסחה (אלקנה) כוכב השחר, דותן, תקוע ועוד.

גוש אמונים עשה ככל האפשר לעזור לגרעיני היישובים המתפתחים, הרב לוינגר קרא לאנשים להשתתף בכל הפעילויות האלו כדי לעורר אנשים וגם כדי להראות לממשלה שהציבור פעיל ורוצה להתיישב ביריחו ובשאר המקומות. באותה תקופה התארגנה ועדת התיישבות של "גוש-אמונים", שהפכה בהמשך להיות תנועת "אמנה". הרב לוינגר לקח חלק פעיל בתנועה והיה שותף בגיוס פעילים, בארגון נקודות ההתיישבות ועוד.

"אמנה" דרשה מהמדינה להכיר בהם כתנועה מיישבת. תפקידי התנועה היו לארגן אנשים ולמצוא נקודות התיישבות. אחת מיוזמות התנועה נקראה "תוכנית י"ש" ראשי תיבות של "יהודה ושומרון".

תוכננו 60 ישובים עם מערכת כבישים מתומצתת מטעם "גוש-אמונים".

רוב החומר על מעורבותו של הרב לוינגר בגוש אמונים וההתיישבות המחודשת בחברון נלקחו מתוך עבודות התזה של טוהר סגל ועתיה זר על תרומתו של הרב משה לוינגר להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. תודה רבה לעתיה וטוהר.